מתוך הבנה שאנו כבר נמצאים בעיצומם של שינויי האקלים, והשפעותיהם ילכו ויתעצמו, יש להיערך לשינויים אלה כך שיהיה אפשר לרסן את השפעותיהם ההרסניות. אסטרטגיית האדפטציה עוסקת למעשה בחוסן וביכולת להסתגל לשינויים במשטרי משקעים ואירועי מזג אוויר קיצוניים, בין היתר באמצעות הבטחת מקורות מים, מניעת הצפות ושטפונות, תכנון עירוני מותאם, חקלאות עמידת בצורת, הגנה על יערות משריפה ועוד.

ההתמודדות העולמית עם משבר האקלים דורשת שתי אסטרטגיות משלימות: מיטיגציה, או הפחתת פליטות גזי חממה, ואדפטציה, או הסתגלות לשינויי האקלים. ההסכמים הבינלאומיים מתייחסים לשני היבטים אלה והמורכבות הנובעת מהם מבחינת מימון, טכנולוגיות, מחויבויות וחוסן של מדינות מפותחות לעומת מתפתחות ועוד.

המדינות נדרשות להכין תוכנית הסתגלות לאומית על פי הסכם פריז.

(חומר אורגני, קרקע אורגנית, חקלאות אורגנית, מזון אורגני, פסולת אורגנית)
אורגני הוא חומר או דבר שמקורו חי, טבעי – אוֹרְגָּנִיזְם, או שגדל בתנאים טבעיים יחסית, ללא תוצרים מלאכותיים להדברה, רעלים, כימיקלים וכד' (כך למשל מזון אורגני).

פסולת אורגנית או פסולת מתכלה:

אשפה שמקורה באורגניזם (צמחים או חיות), וכוללת על פי רוב שאריות מזון, צמחים וגזם, ומהווה את הרכיב המרכזי מתוך כלל הפסולת הביתית. רוב הפסולת האורגנית ניתנת לפירוק על ידי אורגניזמים חיים, כמו בקטריות וחרקים. התפרקות זו מייצרת גזים. בהטמנת פסולת אורגנית במטמנות אשפה נוצרת סכנה לזיהום מים וקרקע, אך ניתן למחזר פסולת אורגנית באמצעות קומפוסטציה. ניתן להפריד במקור בין פסולת אורגנית לפסולת יבשה כדי לאפשר את מיחזור האשפה האורגנית, בעיקר לצורך ייצור קומפוסט, כמו גם לחיפוי קרקע ורפד לרפתות.

מונח שנכנס ביתר שאת לשיח האקלימי העולמי, ועיקרו דרישה לקבלת פיצוי על נזקים שנגרמו ונגרמים למדינות כתוצאה ממשבר האקלים. זהו נושא מרכזי במו"מ האקלימי שמנהלות המדינות המתפתחות עם המדינות המפותחות הנרתעות מקבלת אחריות עליו.

אחריות תאגידית היא מודל התנהלות בו העסק מנהל רגולציה עצמית, מפגין אחריותיות כלפי עצמו, בעלי העניין שלו והציבור, בוחן ומשפר את השפעתו על החברה הכללית, בהתייחסות לשיקולים כלכליים, אתיים, חברתיים וסביבתיים. היבטים אלה עשויים לעמוד בסתירה לכאורה אל מול שאיפת העסק למקסם את רווחיו בכל מחיר בטווח הקצר, אך מדובר באסטרטגיה שמטרתה לשפר את קיימות הארגון ושגשוגו, כמו גם את המוניטין שלו, בטווח הארוך.

ישנם מספר גופים בקהילה העסקית והבינלאומית שמקדמים את התמקצעות התחום, ומפרסמים אמות מידע וסטנדרטים לדיווח ההיבטים המורכבים של אחריות תאגידית, ובחינת שילוב הדיווחים בדוחות הכלכליים של הארגון, באופן שיקל הן על החברות המדווחות והן על הניטור הציבורי של פעילותן. גופי השקעה מפתחים מנגנונים לניתוח והערכה של היבטי האחריות של חברות, כך שהנושא משפיע יותר ויותר גם על ההזדמנויות העסקיות העומדות בפני העסקים. הרגולציה במדינות שונות מתחילה להתייחס להיבטים שונים של דיווח אחריות תאגידית.

השיח בתחום מתייחס לאחרונה יותר ויותר למינוח ESG: הפנמת שיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי (Environmental, Social, Governance) בהתנהלות עסקית ובקבלת החלטות השקעה.

מצב של אפס פליטות פחמן. ברמה הגלובלית, הכוונה להגיע להפחתה של פליטות הכי קרוב לאפס שאפשר, כאשר פליטות קיימות ייספגו בחזרה מהאטמוספירה ע"י יערות, אוקיינוסים ועוד. המאמץ לאיפוס פחמן דורש שילוב מערכות חברתיות, פוליטיות וכלכליות.

לארגון, עסק, בניין או מדינה ניתן להגיע למצב איפוס פחמן גם באמצעות איזון פליטות גזי החממה מול הסרתו או הפחתת פליטות אחרות בחברה (society) (קיזוז פחמן).

אמנה בלתי-מחייבת של האו"ם שנועדה לעודד עסקים וחברות ברחבי העולם לאמץ מדיניות מקיימת סביבתית וחברתית, ולדווח על ההתקדמות שלהם ביישומה. החזון הוא לגייס תנועה גלובלית של חברות ובעלי העניין שלהן לקידום עתיד בר קיימא, באמצעות התנהלות עסקית אחראית העומדת בקנה אחד עם עשרה עקרונות בנושאי זכויות אדם ועובדים, סביבה ומניעת שחיתות. האמנה קוראת לעסקים לנקוט בצעדים אסטרטגיים לקידום מטרות חברתיות נרחבות, כמו ה-SDGs, בדגש על שיתופי פעולה וחדשנות.

האמנה הסביבתית המרכזית בעולם. בפסגת כדור הארץ הראשונה שנערכה ב-1992 בריו דה ז'ניירו סוכם על שלוש אמנות סביבתיות עולמיות: אקלים, מדבור ומגוון הביולוגי. במסגרת UNFCCC נערך מו"מ מתמשך לגבי הסכמים גלובליים בנושא האקלים: מיטיגציה, אדפטציה, מימון, טכנולוגיות ועוד. הפערים בין מדינות מפותחות ומתפתחות מהווים נקודת דיון מרכזית, כאשר המדינות המתפתחות רואות במדינות המפותחות והמתועשות אחראיות ליותר פליטות גזי חממה ולהתפתחות משבר האקלים, בעוד המדינות המתפתחות – והעניות יותר – פגיעות יותר לנזקי השינויים.

מדי שנה מתכנסת ועידת המדינות החברות (Conference of the Parties | COP), כל פעם במדינה אחרת, להמשך הדיונים והמו"מ להסכמים הנדרשים. ההסכם המשמעותי האחרון נחתם ב-COP21 שנערך בפריז בשנת 2015 (ראו הסכם פריז).

אנרגיות ממקור מתחדש שאינן פולטות גזי חממה כגון אנרגייה סולרית, רוח, אנרגייה המופקת מגלי ים ואנרגייה הידראולית. בישראל האנרגייה המתחדשת העיקרית היא אנרגייה סולרית.

מושג המתאר בצורה מופשטת את ההתחממות הגלובלית: גזי החממה המצטברים באטמוספרה מתפקדים כמעין חממה. הם כולאים חלק מהחום הנפלט מקרינת השמש ומונעים ממנו לצאת ולהתפוגג בחלל. כך מתחמם כדור הארץ.

אקולוגיה תעשייתית היא תחום מחקר מולטי-דיסציפלינרי, המשלב היבטים של הנדסה, כלכלה, סוציולוגיה, טגנולוגיה ומדעי החיים, לבחינת זרימת החומרים והאנרגיה המשמשים בתעשייה ואת קשרי הגומלין ביניהם, ומתייחס לתהליכי הייצור ולשימוש במוצרים ברמה מקומית, אזורית וגלובלית. התחום מתעד למעשה את התהליכים התעשייתיים בחברה המודרנית ואת הממשקים שלהם עם מערכות טבעיות לאורך כל חיי המוצר, החל מכריית חומרי גלם, דרך ייצור חומרים והשפעת תהליכי הייצור, הפצה ושינוע, מסחר ושימוש ועד הטיפול בפסולת בסוף מחזור החיים. דרך המחקר ניתן ללמוד ולקדם את צמצום ההשפעה השלילית על הסביבה.

אישור המעיד על הפחתת גזי חממה בכמות מסויימת

מונח המתייחס לעיסוק הבין-לאומי בכלים דיפלומטיים בנושא שינויי האקלים. מדינות רבות בעולם הטמיעו את הנושא בעבודתן הדיפלומטית מתוך הבנה שמדובר בנושא מקצועי בעל חשיבות גדולה ביחסים הבין-לאומיים והקצו לכך כוח אדם ומשאבים ייעודיים. מונחים מקבילים הם דיפלומטיית קיימות ודיפלומטיה סביבתית.

על פי הדירקטיבה, החל משנת 2018, חברות גדולות בכל מדינות האיחוד האירופי נדרשות לפרסם מידע הנוגע לנושאים סביבתיים, היבטים חברתיים והיחס לעובדים, זכויות אדם, מניעת שחיתות ושוחד וגיוון בדירקטוריונים שלהן (מבחינת גיל, מגדר, רקע חינוכי ותעסוקתי). הדירקטיבה חלה על כ-11,700 חברות וקבוצות ברחבי אירופה, כולל חברות נסחרות, בנקים, חברות ביטוח, חברות שהוגדרו ע"י רשויות מדינה כישויות בעלות עניין לציבור, שמעסיקות יותר מ-500 עובדים.

הדירקטיבה אומצה כחוק בכל אחת מ-28 המדינות החברות באיחוד, והיא מאפשרת למדינות לקבוע יעדים סביבתיים שאפתניים יותר מאלה המוגדרים בדירקטיבה עצמה. בינואר 2023 ייכנס לתוקף באיחוד האירופי נוסח מתוקן: CSRD (Corporate Sustainability Reporting Directive | דירקטיבה לדיווח קיימות תאגידית).

נוסח מתוקן לדירקטיבה לדיווח לא-פיננסי (NFRD) שנכנס לתוקף בינואר 2023, במקביל לתקנות הטקסונומיה. התחולה של הדירקטיבה הורחבה לארגונים קטנים יותר, כך שקרוב ל-50,000 חברות המעסיקות יותר מ-250 עובדים ברחבי האיחוד יידרשו ליישם את ההנחיות החדשות לראשונה בדיווחים שלהן לשנת 2024 (שיפורסמו ב-2025). הארגונים מחויבים לעדכן בדיווחים שלהם מידע בדבר מודל עסקי ואסטרטגיה, מדיניות, סיכונים, יעדים ובדיקת נאותות בנוגע לנושאים סביבתיים, נושאים חברתיים והיבטי עובדים, זכויות אדם, מניעת שחיתות ושוחד, ומגוון בדירקטוריונים שלהם בנוגע למגדר והיבטים נוספים כמו גיל, השכלה ורקע תעסוקתי. ה-SCRD מציב דרישות מינימום לדיווח, שהחברות באיחוד האירופי מוזמנות להרחיב ביישום המדינתי.

הדירקטיבה נחשבת לצעד משמעותי בפיתוח סטנדרטים לדיווח ולהגברת השקיפות התאגידית, ותספק עקביות והשוואתיות בנוגע למידע שחברות גדולות וציבוריות מדווחות בנושאי קיימות. הסדרת המידע שצריך להיות מדווח תפחית את עלות הדיווח עצמו לחברות לאורך זמן. דיווחים של מידע מהותי וקיומי בנושאי קיימות יעיל לשווקים פיננסיים, ויבטיחו שלמשקיעים ובעלי עניין תהיה גישה למידע שנדרש כדי להעריך סיכוני השקעה הנובעים משינוי אקלים ונושאי קיימות אחרים.

פחם, נפט וגז הם מקורות אנרגייה שנוצרו בכדור הארץ בתקופות קדומות ומשמשים כיום מקור האנרגייה הראשי בעולם לתעשייה, לתחבורה, לייצור חשמל וכדומה. השימוש בהם הוא הגורם המרכזי לעליית הטמפרטורות העולמית. לכן נעשה מאמץ להחליף דלקים אלו באנרגיות מתחדשות.

הכחשה ששינויי האקלים קיימים או שהם מעשי ידי אדם. להכחשת אקלים כמה רמות – מהכחשה מלאה של התופעה, דרך הטיעון ששינויי האקלים קיימים אך הם טבעיים ועד לאמירה שאכן יש שינויי אקלים והם מעשי ידי אדם, אך אינם כה חמורים.

גישה חדשה לתעשייה היצרנית שהוצגה על ידי הנציבות האירופית. גישה זו מתארת חזון שבו לתעשייה יש תרומה משמעותית לחברה והיא מקדמת מטרות חיוניות שיאפשרו את רווחת האדם, קיימות וחוסן.

שינוי מכוון מעשה ידי אדם לצמצום, למניעה ואף להחזרה לאחור של מערכת האקלים העולמית. נכון להיום מדובר בעיקר בשני אפיקים מרכזיים: הראשון שבהם באמצעות פיזור חלקיקים – אֵרוֹסוֹלִים – באטמוספרה להשבת קרינת השמש. השני באמצעות ספיחת CO2 באמצעים מכניים וקיבועו לטווח של מאה שנים לפחות. בעוד שהאפשרות הראשונה זמינה ואינה יקרה יחסית, הרי שהשנייה כיום ריאלית פחות בשל עלויות ומכשולים טכנולוגיים. קיים חשש גדול מנזקים עצומים שעלולים להיגרם מהנדסת אקלים. עם זאת, אין כיום אף גוף ואמנה בין-לאומיים היכולים למנוע ממדינה לבצע הנדסת אקלים בשטחה.

הסכם בין ספק חשמל לצרכן חשמל במסגרתו המספק מתחייב על מחירת תמהיל חשמל עפ"י דרישת הלקוח. הסכמים אלו מאפשרים לצרכן לבצע עיסקת רכישה ארוכת טווח של אנרגיה מתחדשת ולרכוש כחלק מההסכם תעודות אישור של שימוש מהם באמצעות מנגנוני התעדה, לדוגמה .REC

פעולת הפחתה או הסרה של גזי החממה מתוך האטמוספירה

גוף בין-ממשלתי של האו"ם המקדם ידע מדעי בדבר שינוי האקלים שנוצר כתוצאה מפעילות אנושית. נוסד בשנת 1988 ע"י התוכנית הסביבתית של האו"ם, הארגון המטאורולוגי העולמי ומדינות העולם, ומאז הוא סוקר ומעריך את הידע המדעי העדכני בנושא האקלים. לצד הדו"ח המדעי המלא, מפורסמים סיכומי מיועדים לקובעי מדיניות, המרכזים את הממצאים והמלצות לפעילות עולמית. הוא מקובל כסמכות העולמית המובילה בעולם בנושא שינוי האקלים.

בשנת 2021-2022 פורסם הדו"ח השישי של IPCC (בשני חלקים). בשורה התחתונה – הדו"ח קובע שכבר עכשיו שינויי אקלים גורמים לנזקים נרחבים, הסיכונים מופיעים מוקדם ומהר יותר והם אף יחמירו. ההשלכות של שינוי האקלים בעלות השלכות מרחיקות לכת יותר משהיה צפוי עד כה. לעומת זאת ההערכות לא עומדת בקצב הנדרש, ומספר האנשים והנכסים החשופים למפגעי אקלים גדל, בדגש על מדינות פגיעות. נדרש שינוי מערכתי כולל ומיידי שיאפשר חוסן אקלימי, הזמן אוזל וחלון ההזדמנויות לשינוי הוא בעשור הקרוב. "שינויי האקלים הם איום על רווחת בני האדם ועל בריאות כדור הארץ".

מסמך בלתי תלוי, המאומת על ידי גורם שלישי, המציג מידע שקוף על ההשפעות הסביבתיות של מוצר לאורך כל מעגל החיים שלו. לרוב מסמך EPD סופי מתבסס על ניתוח LCA.

את ה-EPD ניתן לרשום במערכת בין-לאומית, כהצהרה הכוללת מסמך רקע של ההצהרה הסביבתית (לרוב תקציר LCA של המוצר שנכתב על ידי צד ג', לא חייב בפרסום לציבור), ומסמך EPD שמראה את תוצאות הביצועים הסביבתיים של המוצר וממפורסם לציבור הרחב. EPD מוכר גם כ"הצהרה סביבתית מסוג III", ומעוגן בתקינה הישראלית (ת"י 14025) והבין לאומית (ISO 14025).

תהליכי מדידה והצהרה מסוג זה משולבים כיום במערכות מידע ומחשבונים בינלאומיים, המבצעים השוואות ומאפשרים חישוב כולל של ההשפעות הסביבתיות של מבנים ומוצרי בנייה.

התייחסות כוללת להפחתת צריכה ושיפור הנצילות במערכות הצורכות אנרגיה להפעלתן, בהן: תאורה, מערכות מיזוג אוויר, מערכות שאיבה, מכונות תעשייתיות, מוצרי חשמל. התוצאה הרצויה היא חיסכון בחשמל או מקורות אנרגיה אחרים, הגדלת תפוקה תעשייתית כמו גם צמצום ההשפעות הסביבתיות השליליות של ייצור אנרגיה.

בין האמצעים המשמשים להתייעלות אנרגטית ניתן להתייחס לאמצעים חיצוניים למערכות עצמן, כמו בידוד תרמי של מבנים, שיכול לסייע לייצר/לשמר תנאים נוחים בשימוש מופחת של מערכות חימום או קירור, תכנון חלונות שיפחיתו את הצורך בתאורה מלאכותית; ולעומת זאת הצללה שתמנע חימום יתר, וכדומה.

כמו כן ניתן לייעל את פעילות המכשירים צורכי האנרגיה עצמם, בהתאם לפעילות המכשיר או המכונה: החלפת מכשור ישן בטכנולוגיות חדשות יעילות יותר אנרגטית (גופי תאורה, מערכות קירור), הטמעה של מערכות חכמות לשליטה ובקרה (או התאמה של מערכות קיימות), מפסקים אוטומטיים המכבים מכשירים חשמליים ותאורה בהעדר שימוש ומערכות אנרגיה חכמות נוספות, ניקוי מסננים ועוד.

מפעלי תעשייה, שמטבע פעילותם עלולים לצרוך כמויות גדולות של אנרגיה, בד"כ יוצאים נשכרים מביצוע סקרי ניצול אנרגיה, המזהים מערכות בזבזניות ומוקדים אפשריים להתייעלות ומהווים בסיס להתוויות תוכניות התייעלות.

המינוח מתייחס לפער שבין הצגת תדמית המתייחסת להתנהלות סביבתית חיובית, לעומת התנהלות מעשית שלילית ופוגעת בסביבה. באנגלית זהו שילוב בין המילים green (ירוק) ו-whitewash (טיוח או הלבנה), ובעברית – הצגת תדמית ירוקה. המינוח משמש כביקורת כנגד חברות המטעות את הצרכנים ו/או הציבור בכך שהן מתהדרות בהתנהלות מקיימת, כאשר למעשה עיקר פעילותן מזהמת או פוגעת במערכות סביבתיות.

התיירקקות זוכה לביקורת בשיח הציבורי, אך לאחרונה מדינות שונות פועלת למניעת התיירקקות גם באמצעות רגולציה, ע"י הגדרת השפעות סביבתיות ואקלימיות של פעילויות כלכליות (ע.ע. טקסונומיה), והתייחסות לנקודות שיש להתייחס אליהן בהצהרות סביבתיות.

מפגש המדינות שהן צד להסכם פריז ולאמנת האקלים. הוועידה מתכנסת אחת לשנה בחודש נובמבר. זהו האירוע השנתי הגדול ביותר של האו"ם, ומשתתפים בו עשרות אלפי נציגים רשמיים מרחבי העולם. משמש הזירה המרכזית לקבלת החלטות ולמו"מ האקלימי. 26 COP התכנס בגלזגו שבסקוטלנד. COP 27 יתקיים בשארם א-שייח' במצרים, נציגת מדינות אפריקה. COP 28 יתכנס בדובאי, באיחוד האמירויות, נציגת מדינות אסיה. Conference of The Parties.

מכלול תחומי החדשנות המציעים פתרונות לשינויי אקלים בהיבטים של הפחתת פליטת גזי חממה או בניית חוסן והסתגלות – אדפטציה. בכלל זה: אנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית, ניהול חסכוני במים, חקלאות עמידת בַּצורת, פיתוח תחליפי חלבון מן החי, ייעור מחדש ושימור יערות, רעיונות המגיעים מהחברה האזרחית וטכנולוגיות מתקדמות מעולמות הבינה המלאכותית, ביג דאטה, וכדומה.

חומר מתכלה הוא חומר שעובר תהליך התפרקות טבעי, למשל ע"י אורגניזמים, בתנאים מתאימים ובפרק זמן סביר, שלאחריו מרכיביו משתלבים במחזור הטבע מבלי לגרום נזק לסביבה. היבט הזמן הוא מימד מפתח בהגדרת חומר מתכלה. בסופו של דבר כמעט כל חומר יתפרק, אך לחומרים מסוימים זה עלול לקחת עשרות, מאות, אלפי או מיליוני שנים. פלסטיק, שהוא תוצר לוואי של נפט, יתכלה לאחר מאות שנים; בקבוקי זכוכית שעשויים מחול יתפרקו לאחר מיליוני שנים. חומרים שנחשבים למתכלים יתפרקו באופן טבעי לכל היותר תוך מספר שבועות או חודשים, כמו שאריות מזון ונייר, אך הם זקוקים לתנאים המאפשרים זאת (ראו למשל קומפוסט).

בתהליך EMA מזוהים, נאספים ומנותחים שני תחומי מידע:  הוא מידע פיזי על השימוש, הזרמים והיעד הסופי של האנרגיה, המים והחומרים (כולל תוצרי הפסולת שלהם), בהתבסס על מאזן זרימת חומרים; ומידע כספי על עלויות, הכנסות וחיסכון הקשורים לסביבה. בניגוד ל-MFCA, המנתח לעומק תהליכים ספציפיים, EMA פועל בד"כ בגבול המערכת של החברה כולה.

כאשר מתייחסים לטביעת הרגל הפחמנית של אדם, ארגון, מדינה, אירוע או מוצר, מתכוונים לסך פליטות גזי החממה (Greenhouse Gas | GHG) שנפלטים כתוצאה מייצורו / השימוש בו. החישוב נעשה של כלל גזי החממה במונחים שווי ערך לפחמן דו חמצני (CO2 equivalent | CO2e, ראו פליטות פחמן). 
טביעת רגל פחמנית מהווה חלק מניתוח מחזור החיים (Life Cycle Analysis | LCA) של מוצרים ופעילויות, ויכולים לשמש מדד לאדם או ארגון לקראת תהליך של הפחתת פליטות. תהליכים מרכזיים לארגונים עסקיים ותעשייתיים להקטנת טביעת הרגל הפחמנית כוללים התייעלות אנרגטית, מעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות, צמצום פסולת, התייעלות בניצול חומרי גלם ומזון, ייעול מערך הסעות והפצה ועוד. 

SCOPE 1 | Scope 2 | Scope 3

בעת חישוב טביעת רגע פחמנית של ארגון, מתייחסים לפליטות ישירות ועקיפות של גזי חממה, בחלוקה לשלושה מכלולים. חישוב הפליטות העקיפות במכלולים 2 ו-3 מבוסס על הערכה לפי מקדמי פליטה, המקשרים פעילות הקשורה לשחרור מזהם לאוויר עם כמות המזהם. בד"כ מדובר בממוצעים של כל הנתונים הזמינים. מקדמי הפליטה לתעשייה מחושבים על פי נתונים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (Intergovernmental Panel on Climate Change |  IPCC). 

Scope 1: פליטות ישירות
המכלול הראשון כולל פליטות פחמן ישירות המשתחררות לאטמוספירה כתוצאה של פעילות משאבים בבעלות החברה ובשליטתה, כולל: פליטות הקשורות לתהליכי הייצור; פליטות משריפת דלקים; פליטות מתהליכים ודליפות; צריכת אנרגיה בתהליך הייצור.

Scope 2: פליטות עקיפות מצריכת אנרגיה
המכלול השני כולל פליטות עקיפות שמקורן בעיקר בצריכת אנרגיה, ומבוסס על מידע של ספקית האנרגיה. 

Scope 3: פליטות עקיפות נוספות
המכלול השלישי כולל פליטות שאינן קשורות ישירות לתהליך הייצור ולצריכת אנרגיה. בתעשייה, הכוונה היא לפליטות פחמן מתהליכי ייצור של חומרי הגלם, תחבורה, הובלה והפצה, טיפול במים ובפסולת, מוצרים ושירותים נוספים, פליטות הנובעות משימוש במוצר, השקעות.

טקסונומיה עוסקת בסיווג שיטתי. בהקשר לתחום הקיימות, ניכרת לאחרונה פעילות ממשלתית לסיווג פעילויות כלכליות לפי השפעתן הסביבתית. באופן מעשי, הטקסונומיה מספקת מערכת קריטריונים שמאפשרת להגדיר את ההשפעות הסביבתיות והאקלימיות של פעילות כלכלית, לבחון האם היא עומדת בסטנדרטים סביבתיים נוקשים העומדים בהתחייבויות והסכמים בינלאומיים, ולהעריך האם נכס פיננסי יתמוך ביעדי קיימות ובאיזו מידה. כך ניתן להגן על הציבור ועל משקיעים מפני גרינווש (התיירקקות), ליצור ביטחון בקרב משקיעים ולסייע בהסטת השקעות למקומות הנחוצים כלכלית וסביבתית.

EU Taxonomy | טקסונומיית האיחוד האירופי
תקנות של האיחוד האירופי בדבר הקמת מסגרת לסיוע ועידוד השקעות מקיימות
Regulation (EU) 2020/852 on the establishment of a framework to facilitate sustainable investment

טקסונומיה ישראלית ירוקה
המשרד להגנת הסביבה פירסם להערות הציבור את טיוטת הטקסונומיה הישראלית הירוקה לסיווג פעילויות כלכליות לפי השפעתן על מטרות סביבתיות. הטקסונומיה הישראלית תאפשר להגדיר השפעות סביבתיות ואקלימיות של פעילויות כלכליות, תאפשר השקעות חיוביות לסביבה ולאקלים ותמנע התיירקקות.

במסגרת תוכנית הפעולה לצמיחה פיננסית, עלה הצורך ביצירת מערכת סיווג משותף של פעילות כלכלית מקיימת, או "טקסונומיית האיחוד האירופי לפעילויות מקיימות". הטקסונומיה שואפת לבסס שפה משותפת והגדרה ברורה של מה נחשב מקיים. היא מציגה רשימה של פעילויות כלכליות מקיימות סביבתיות ותספק לחברות, משקיעים וקובעי מדיניות הגדרות מתאימות. המטרה היא ליצור יותר ביטחון למשקיעים, להגן על משקיעים פרטיים מפניי גרינווש, לסייע לחברות לקדם פעילות בנושאי אקלים, להפחית פיצול בשווקים ולהסיט השקעות למקום בו הן דרושות במיוחד.

על כל פעילות כלכלית והאמצעים שהיא מיישמת לעמוד בתנאים וקריטריונים המוגדרים בטקסונומיה, כדי להיחשב כמקיימת סביבתית. היא מגדירה 6 מטרות סביבתיות:  מיטיגציה, אדפטציה, שימוש מקיים במים והגנה על מים ומשאבים ימיים, מעבר לכלכלה מעגלית, מניעת זיהום וטיפול בו, הגנה ושיקום של מגוון ביולוגי ומערכות אקולוגיות.

נקודת הייחוס של כמות פליטות גזי חממה של ארגון בזמן המדידה הראשונית. נקודה זו מהווה כנתון להשוואה אל יעדים לעתיד והפחתה בפועל

ארגון בינלאומי עצמאי שהנפיק את התקן הנפוץ והמקובל ביותר לעולם לדיווחי קיימות – ה-GRI, ומספק שפה משותפת גלובלית לתקשור ההשפעות והביצועים החברתיים, סביבתיים וכלכליים של עסקים וארגונים. בכך הוא מסייע לארגונים המעוניינים בכך למלא אחר הנחיות, הניתנות ליישום בכל העולם, לדיווח על קיימות ולקחת אחריות על השפעות אלה.

שותפות בין ארגונים מובילים בנושאי סביבה, בהם CDP וגלובל קומפקט, שמטרתה לסייע לארגונים ולגופים פיננסיים לראות כמה פליטות גזי חממה עליהם להפחית כדי למנוע את ההשפעות הגרועות ביותר של שינוי האקלים, וכמה מהר עליהם לעשות זאת. זאת, על בסיס ידע מדעי עדכני ככל האפשר. היוזמה מספקת סיוע טכני ומומחים לחברות במגזר הפרטי הקובעות יעדים שאפתניים מבוססי מדע.

הלב של הסכם פריז והמנגנון שאמור להפחית פליטת גזי חממה שבמסגרתו על כל מדינה לאמץ תוכנית פעולה לאומית לצמצום פליטת גזי חממה. כל מדינה קובעת מה תעשה ואת הקצב שלה. עם זאת, הלחץ העולמי לצעדים שאפתניים יותר בתחום גורם למדינות רבות לעדכן בהתמדה את יעדיהן. על המדינות החברות באמנה לשינויי אקלים לעדכן מעת לעת את ה-NDC שלהן לפי החלטות האמנה.

בשנת 2015, לאחר תהליך התייעצות נרחב, אומצו ע"י כל המדינות החברות באו"ם 17 יעדים גלובליים, שנועדו כהגדרתם "להשיג עתיד טוב ומקיים יותר לכולם" עד שנת 2030. היעדים מתייחסים למגוון נושאים, בהם מיגור העוני ושמירה על כדור הארץ, לצד יעדים כלכליים-חברתיים כמו שוויון מגדרי, הוגנות תעסוקתית וצמיחה כלכלית, במטרה להבטיח פיתוח לכלל האוכלוסייה, כולל הקבוצות החלשות ביותר.

לכל יעד נקבעו מטרות מפורטות ומדדים למעקב, הבוחנים את ההתקדמות של כל מדינה ביחס לעצמה ועוקבים אחר ההתקדמות ברמה העולמית. בסך הכול הוגדרו 169 מטרות ו-232 אינדיקטורים.

בבחינת ESG של פעילות עסקית ותעשייתית, נהוג כיום לנתח גם כיצד הארגון משפיע על מטרות ה-SDGs.

ה-TCFD הוקם בסוף שנת 2015, כדי לפתח המלצות למערך דיווח יעיל בנוגע לניהול הסיכונים של חברות בגין שינויי האקלים וההשפעות הפיננסיות של מהלכים אלה. באמצעות דיווחים אלה מקודמת היכולת של חברות לשלב סיכונים והזדמנויות הקשורים לאקלים בניהול הסיכונים ובתהליכי התכנון האסטרטגי שלהן. כמו כן מתקבלת תמונה טובה יותר לבעלי העניין בנוגע למידת החשיפה במערכת הפיננסית לסיכונים הקשורים לאקלים, וניתן לקדם החלטות השקעה, אשראי וביטוח מושכלות יותר.

כלכלה מעגלית היא גישה כלכלית בת קיימא וגם מערכת ניהולית תעשייתית, מודל לייצור וצריכה, לפיה נעשה שימוש מיטבי במשאבים תוך מיקסום יעילותם, למניעת זיהום ובזבוז. על פי גישה זו יש "לסגור את המעגלים" כחלופה למודל הכלכלי הלינארי, בו מייצרים מוצרים, צורכים אותם וזורקים אותם (על פי עקרונות "מעריסה לעריסה"). לאורך שרשרת הערך של מוצרים ושירותים ניתן לשמור את הערך של חומרי הגלם, המשאבים השונים והאנרגיה מהם יוצרו. הראייה המקיימת מתייחסת גם לזמינות המשאבים, השפעות כרייה, הפקה, שינוע, צריכה וטיפול באשפה, ושואפת למיצוי ושימוש חוזר מירבי במוצר עצמו ו/או מרכיביו, חומרי הגלם והמשאבים בשונים מהם נוצר.

במודלים של כלכלה מעגלית יש ניסיון לנתק את הקשר (decoupling) בין התפתחות וצמיחה כלכלית לצריכת משאבים מתכלים, בשאיפה לשגשוג כלכלי ויצירת תעסוקה תוך צמצום השפעות סביבתיות שליליות. מודלים אלה כוללים שיתוף במשאבים, תיקון ושיפוץ, שימוש מחדש ומיחזור מוצרים וחומרי גלם.

למידע נוסף ראו את התרגום לעברית של ארגז כלים (Toolkit) לחדשנות במודלים עסקיים מעגליים שיצא לאור ע"י המרכז להתייעלות במשאבים ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

מדד המשלב עושר של סוגי מינים (נמדד במספר המינים) וצפיפות פרטים (נמדד במספר הפרטים בכל מין). המגוון יכול להימדד בסדרי גודל שונים ומגוון גבוה נותן יכולת להעריך את איכות של המערכת האקולוגית בשטח נתון

מיחזור הוא מונח כללי המתאר סוגים רבים של תהליכים בהם חומרי פסולת עוברים עיבוד ופירוק לחומרי הגלם השונים מהם הם מורכבים, כך שניתן יהיה להשתמש שוב בחומרים אלה לייצור מוצרים חדשים. שימוש בחומרים ממוחזרים מצמצם כמויות פסולת וזיהום, ומאפשר חיסכון בשימוש בחומרי גלם בתוליים. חומרים הניתנים למיחזור מחולקים למספר קטגוריות מרכזיות: חומר אורגני, נייר וקרטון, פלסטיק, זכוכית, גזם, ומתכת. בנוסף יש טכניקות מיוחדות למיחזור פסולת אלקטרונית, צמיגים, מחסניות דיו ושמן.

בתהליך המיחזור כרוכות עלויות איסוף, אנרגיה ועיבוד, שעלולות לייקר את התוצר הסופי, וברוב המקרים, מיחזור חומרים גורם לשנמוך של איכות החומר הממוחזר לעומת חומר הגלם המקורי (Downcycling), ולכן חומרים ממוחזרים לא בהכרח מתאימים לייצור אותם סוגי מוצרים. אפשר לתכנן את חומרי הגלם ואת תהליך פירוקם למיחזור כבר בעת עיצוב המוצר, כדי למקסם את יעילות תהליך המיחזור.

מיחזור הוא סוג טיפול לחומרים בסוף חיי המוצר. בראייה מקיימת יש פתרונות נוספים להארכת חיי חומרים ושימורם במערכת הכלכלית, והפחתת כמויות הפסולת המועברת להטמנה. החל בהפחתת שימוש (reduce) מלכתחילה, ועד שימוש חוזר – שימוש רב פעמי באותו מוצר, כולל תיקון, מילוי מחדש וכד', כך שלא יידרשו תהליכי העיבוד עתירי האנרגיה המיושמים במיחזור. כמו כן, ראו אפשרויות נוספות לטיפול בחומרים במסמך ארגז כלים (Toolkit) לחדשנות במודלים עסקיים מעגליים, שיצא לאור בעברית במסגרת פרויקט של המרכז להתייעלות במשאבים ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

המינוח מיטיגציה מתייחס לפעילות להפחתת פליטות גזי חממה. אסטרטגיות מיטיגציה הן נרחבות ומתייחסות לטווח רחב של פעילויות במגזרים שונים, אך הבולטות שבהן הן בעיקר מעבר לאנרגיות מתחדשות והפחתת/הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים והתייעלות אנרגטית. במקביל, נעשים מאמצים לספיחת פחמן מהאטמוספירה באמצעות ייעור ואמצעים טבעיים או מכניים אחרים.

ההתמודדות העולמית עם משבר האקלים דורשת שתי אסטרטגיות משלימות: מיטיגציה, או הפחתת פליטות גזי חממה, ואדפטציה, או הסתגלות לשינויי האקלים. ההסכמים הבינלאומיים מתייחסים לשני היבטים אלה והמורכבות הנובעת מהם מבחינת מימון, טכנולוגיות, מחויבויות וחוסן של מדינות מפותחות לעומת מתפתחות ועוד.

בהסכם פריז נדרשו המדינות לקבוע יעדים ותוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטות גזי חממה.

המונח הוא SCOPE  מגיע מתוך תהליך ניתוח מחזור חיים (LCA) לארגון ו/או למוצר בודד.
פליטות ישירות המשתחררות לאטמוספירה כתוצאה של פעילות משאבים בבעלות החברה ובשליטתה.
הפעילות מחולקת לארבע קטגוריות (כל הדלקים המייצרים פליטת גזי חממה חייבים להיכלל ב- Scope 1):
בעירה נייחת - (למשל, שריפת דלקים, מקורות חימום).
פליטות תהליכים – פליטות המשתחררות במהלך תהליכים תעשייתיים וייצור באתר (למשל, ייצור של CO2  במהלך ייצור מלט, אדי מפעל, כימיקלים).
בעירה ניידת - כל כלי הרכב בבעלות או בשליטת חברה. *כלי רכב חשמליים (EV’s) ייחשבו כפליטות מכלול שני, ראו פירוטScope 2 .
פליטות ממערכות קירור ומיזוג אוויר – חשוב לזכור שפליטות ודליפות גזי חממה של מערכות קירור במקרים רבים חמורות יותר מפליטות 2CO

המונח הוא SCOPE 2 מגיע מתוך תהליך ניתוח מחזור חיים (LCA) לארגון ו/או למוצר בודד.
פליטות עקיפות של גזי חממה המשתחררות מייצור החשמל הנרכש ונצרך על ידי החברה/מפעל.
*מומלץ לבצע מעקב אחר צריכת החשמל של החברה והן אחר סוג הפלט החשמלי של המפעל ושל חברת החשמל המספקת.

המונח הוא SCOPE 3 מגיע מתוך תהליך ניתוח מחזור חיים (LCA) לארגון ו/או למוצר בודד.
המכלול השלישי הינו המורכב ביותר ובנוי משני כיווני השפעה:

1. במעלה שרשרת הייצור (Upstream), כלל ההשפעות על הסביבה מחומרי הגלם שמשמשים לייצור המוצרים
2. בסוף שרשרת הייצור (downstream), כלל ההשפעות על הסביבה כתוצאה משימוש

חשוב להדגיש כי בתהליכי ניתוח מחזור חיים במכלול השלישי נבחרים בקפידה גבולות הגזרה של הבדיקה, ע"פ רמת ההשפעה לסביבה המשמעותית ביותר וכן היכולת לקבל נתונים מהמנים לכל אחד משלבי החיים של המוצר.

מעלה שרשרת הייצור (Upstream):
פליטות עקיפות ממקורות שאינם במסגרת הפעילות היצרנית של המפעל ואינן בבעלותו או שליטתו.
למשל, פליטות הנובעות מ:
הובלה והפצה
השקעות
רכש
טיפול בפסולת של המוצר ושל החברה
טיפול במים

*בדרך כלל פליטות אלו הן החלק הגדול ביותר של טביעת הרגל הפחמנית.

בסוף שרשרת הייצור (Downstream):

טיפול "סוף החיים"

מוצרים הנמכרים לצרכנים ומדווחים כ'פסולת שנוצרה במהלך הפעילות'

שימוש במוצר שנמכר
הפליטות הנובעות כל סוגי השימוש במוצר, גם אם הוא עבר שינוי מהותי

השקעות
נכלל בעיקר עבור מוסדות פיננסיים, אך ארגונים אחרים עדיין יכולים לשלב זאת בדיווח שלהם

השקעות במניות
השקעות חוב
פרויקט כלכלי
השקעות מנוהלות ושירותי לקוחות

רשימת מקורות גזי החממה הכוללת את כמויות הפליטה וההפחתה בפליטות, בהתאם לזמן וגבולות קצובים 

מנגנון התאמת הפחמן של האיחוד האירופי נועד להבטיח כי מחיר יבוא לאירופה של מוצרי תעשייה ישקף את תכולת הפחמן שלהם. בשלב ראשון, בשנת 2026 יחלו לשלם על פליטות פחמן ישירות של המוצרים בסקטורים: דשנים, פלדה, ברזל, אלומיניום, מלט וחשמל, ובהמשך יפורסמו המלצות לגבי סקטורים נוספים ופליטות עקיפות. יבואנים יידרשו לקנות היתרים עבור פליטת כל טון פחמן המוטמע בסחורה המיובאת, במחיר שיעלה בהדרגה עם השנים עד שישקף את המחיר המלא לפי שוק הפחמן האירופי. בנוסף למטרת האיחוד להגיע ליעדים השאפתניים שלו להפחתת פחמן, הוא קובע כאן סטנדרט גלובלי ותמריץ כלכלי לשותפות סחר של האיחוד לאמץ מנגנונים לתמחור פחמן. ניתן לצפות שעלויות המיסוי יתגלגלו ליצואן ויביאו לעליות מחירים.

מסלול לאיפוס פליטות פחמן המבוסס על פי ראיות ומחקרים מדעיים

גישה לעיצוב מערכות ומוצרים המחקה את המערכות הטבעיות: קוראת לעצב את התעשייה האנושית בדומה לתהליכים טבעיים בהם חומרים, גם בסוף דרכם במוצר כלשהו, לא הופכים לפסולת ומושלכים, אלא לחומר מזין/חומר גלם/דשן ונכנסים שוב למעגל החיים; זאת בניגוד לגישה התאגידית "מעריסה לקבר". על פי גישה זו יש לתכנן מראש מוצרים כך שהחומרים מהם מייצרים אותם, אופן השימוש בהם וסוף חייהם, יותאמו כך שניתן יהיה להפוך את מרכיביהם שוב לחומרי גלם שימשיכו להיות מנוצלים בכלכלה.

המינוח הוטבע בשנות ה-70' של המאה העשרים ע"י Stahel, כמסגרת תעשייתי ועסקית בה טכניקות הייצור יעילות וגם לא מייצרות זיהום או פסולת. בשנת 2002 הוציאו בראונגרט ומק'דונו ספר בשם זה הקורא לשינוי התעשייה האנושית באמצעות מקיים, והפכו את המינוח לשגור ומרכזי בשיח הקיימות.

מקום וסיבת ההיווצרות של גזי חממה, אלו נוצרים בתהליכים שונים וכתוצאה מפעילות מעשי ידי אדם  

משאב מתכלה הוא משאב טבעי שזמינותו מוגבלת וסופית והכמות שלו איננה מתחדשת, לפחות לא בפרק זמן תואם לתהליכים אנושיים. מכיוון שמשאבים טבעיים עתידים להיגמר, האפשרות לנצל אותם (באמצעות כרייה, שאיבה וכד') מוגבלת אף היא. כשמתייחסים למשאבים מתכלים הכוונה היא בעיקר לדלקים פוסיליים המשמשים ליצירת אנרגיה (פחם, גז,  נפט), וגם מחצבי מתכות ומינרלים מסוימים, שנוצרו בתהליכים גיאולוגיים שלוקחים בין עשרות אלפי למיליוני שנים. בניגוד אליהם, עצים (בתהליכי כרייה מקיימים), רוח ואנרגיית שמש הם משאבים מתחדשים.

ניתוח מחזור חיים (LCA) הוא מתודולוגיה למדידה וניתוח של כלל ההשפעות הסביבתיות של מוצר, שירות או טכנולוגיה מסוימת, תוך בחינה של אורך החיים המלא של אותו מוצר: איתור חומרי הגלם; תהליך הייצור; שינוע המוצר והפצתו; שימוש במוצר; סיום השימוש. בכל אחד מהשלבים מבוצע זיהוי, כימות ואפיון של ההשפעות הסביבתיות.

הניתוח מבוצע ב-4 שלבים: ראשית מוגדרות מטרות הבדיקה והטווח (scope) שהיא תכסה: גבולות המערכת. בהמשך מבוצע ניתוח מצאי של תשומות ותפוקות בהתאם. מדובר באיסוף נרחב ומורכב של נתונים. בהינתן לנתונים שנאספו, מבוצעת הערכת ההשפעה (Impact Assessment), בה המידע מנורמל ונשקל, כדי לתמוך בשלב האחרון – פרשנות, בו מוסקות מסקנות ונערכות המלצות והחלטות.

ניתוח מחזור החיים של המוצר מאפשר לבחון השפעות סביבתיות מגוונות, ולבצע השוואה בין מוצרים שונים מאותה קטגוריה, ובכך לאפשר ללקוח לבחור את המוצרים בעלי טביעת הרגל הסביבתית הנמוכה ביותר. התהליך מעוגן בתקינה הישראלית (ת"י 14040) והבין לאומית (ISO 14040, ISO 21930), ופרסומו במאגרי מידע השוואתיים מחייב אימות של גורם צד ג' בלתי תלוי.

שילוב שיקולים של סביבה, חברה וממשל תאגידי (ESG | Environment, Social and Governance) בתהליכי קבלת החלטות עסקיות ובהחלטות השקעה של גופים פיננסיים המעוניינים בהשקעות אחראיות.

דו"חות ESG מתעדים את התנהלות החברה בתחומים אלה ומציגים תמונת מצב למשקיעים ולבעלי עניין. השקעות אחראיות הן השקעות המתמקדות בשמירה על הסביבה, צדק חברתי וממשל תאגידי, הן מתוך תפישה ערכית ומוסרית, והן משום ההבנה שלתפקוד חברות בתחומים האמורים יש השפעה על ביצועיהן הפיננסיים. בהתאם לכך, גופי השקעה משלבים ניתוח כדאיות כלכלית בהשקעות עם ניתוח התנהלות אחראית כפי שמתבטאת בהיבטי ESG.

בשנים האחרונות התגבר מאוד העניין בתחום זה, במיוחד לאור ההבנה שתפקוד לקוי של החברות בתחומים אלה, כולל היערכות לשינויי אקלים, עשוי לחשוף אותן – ואת המשקיעים – למגוון סיכונים בעלי השפעה על התשואה שהן עשויות להניב למשקיעים.

סימביוזה תעשייתית בוחנת פעילות משולבת של רשת ארגונים לסגירת מעגלים כלכליים, לשיפור תהליכים עסקיים וטכניים, לשיתוף במשאבים, לטיפוח חדשנות ולקידום עסקאות בעלות רווחיות הדדית. למעשה, באמצעות סימביוזה תעשייתית מייצרים מערכת אקולוגית תעשייתית, בה פסולת של פריטים יחידים יכולים לשמש כמשאבים או חומרי גלם של פריטים אחרים במערכת ומתאפשר ניצול יעיל יותר של משאבים והפחתה בניצול של חומר גלם בתולי. כך נוצרת מערכת כלכלית מעגלית.

בישראל פועל פרויקט סימביוזה תעשייתית ביוזמת מינהל תעשיות במשרד הכלכלה והתעשייה, בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה. במסגרת הפרויקט, המופעל על ידי זכיינים בחלוקה איזורית, ממופות כמויות הפסולות המושלכות ע"י יצרנים, ומאותרות עסקאות "סימביוטיות" בין יצרני פסולת לבין צרכנים המעוניינים בחומר המושלך כחומר גלם לפעילותם היצרנית.

מנגנון בין-לאומי או מדינתי שנועד לצמצם פליטה של גזי חממה באמצעות חלוקה של מִכְסות קבועות מראש. חברה ומדינה שלא ניצלו את המכסה שנקבעה להן יכולות למכור אותה למדינה ולחברה שעוברות את המכסה שלהן. ישנם גם שווקים וולונטריים לסחר בפליטות שבהם מתקיים כבר היום מסחר ער בין חברות המקבעות גזי חממה לחברות הרוצות להפחית פליטות וקונות מהן קרדיטים. בוועידת האקלים בגלזגו סוכם על הפעלת מנגנון סחר גלובלי בפליטות תחת סעיף 6 בהסכם פריז. הכוונה לסכם את אופני הפעולה הטכניים שלו ב-COP 27 כדי שבתום הוועידה ייכנס לפועל.

כלי מקובל בהערכת כדאיות כלכלית של פרוייקטים. השיטה מבוססת על מיפוי ההוצאות הכרוכות בפרוייקט, החל משלב ההקמה, דרך התחזוקה ועד לסוף חיי הפרוייקט.
זהו גם כלי מקובל בהערכת כדאיות כלכלית של מוצר, המסכם למעשה את כל העלויות הכרוכות בפיתוח,ייצור,תפעול,תחזוקה וסוף חיי מוצר.
נהוג לשלב בתוך החישובים גם את העלויות החיצוניות, קרי העלויות מהשפעות הסביבתיות כמו פליטות פחמן.

השפעה פוטנציאלית של הארגון בהפחתת פליטות גזי החממה אשר נובעת במוצרים ובתהליך השירותים של הארגון 

מכיוון שהאנושות ממשיכה להתקדם ולהתפתח, אחת הזוויות להתייחסות לקיימות מדגישה כי בתהליכי הפיתוח האנושי והתעשייתי יש צורך להתייחס למשבר הסביבתי שנגרם כתוצאה מהם ולשאיפה לקיימות. ההגדרה הנפוצה ביותר לפיתוח בר קיימא מצוטטת מדו"ח ועדת ברונטלנד (Brundtland) של האו"ם משנת 1987, הקובעת כי "פיתוח בר קיימא הוא פיתוח העונה על צרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צרכיהם". 

פיתוח בר קיימא נמצא בליבה בין "שלושת עמודי התווך" של הקיימות: הגנת הסביבה, פיתוח כלכלי והוגנות חברתית.

ע.ע.: SDGs | Sustainable Development Goals | יעדי פיתוח בר קיימא של האו"ם

פחמן דו חמצני (CO2) הוא הגז הנפוץ ביותר מבין גזי החממה – גזים שפליטתם לאוויר יוצרת את אפקט החממה: הם מצטברים באטמוספירה וגורמים לה לשמש כמעין חממה: חלק מהחום מקרינת השמש 'נכלא' ולא מתפוגג בחלל, ואטמוספירת כדור הארץ מתחממת; וכתוצאה מכך נוצר שינוי האקלים.

כאמור, פחמן דו חמצני הוא גז החממה הנפוץ ביותר, ולפיכך נחשב למזהם החשוב ביותר ואחראי לרוב ההתחממות, אך לכמה מגזי החממה האחרים, בהם מתאן, "פוטנציאל התחממות גלובלית" (Global Warming Potential | GWP) גבוה יותר משמעותית, כלומר השפעה גדולה יותר על אפקט החממה לכל ק"ג פליטות. מקובל להתייחס לפליטות סך גזי החממה במונחים של שווה-ערך לפחמן דו חמצני (CO2 equivalent | CO2e), בהמרת משקלי הגזים האחרים לפי ה-GWP שלהם.

פליטות פחמן מפעילות אנושית נוצרות בעיקר משריפה של דלקי מאובנים (פחם, נפט וגז) לאנרגיה בתעשייה ובתחבורה וייצור מלט, אך גם מייצור וצריכה של מוצרי מזון וצריכה. יערות משחקים תפקיד במאזן הפחמן, כאשר מחד שריפת יערות תורמת לפליטות פחמן רבות, ומנגד בירוא יערות וכריתת עצים מפחיתים את תהליך הפוטוסינתזה שמפחית את ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה.

פליטות גזי חממה שלא ניתנות לטיפול, גם לאחר כל המאמצים הנדרשים להפחתה

סוג פסולת המיוצרת ע"י הצרכן הסופי של זרם חומרים. כלומר פסולת שנוצרה משימוש שלא היה קשור לייצור של מוצר אחר.

פסולת הנוצרת בתהליך הייצור עצמו, ומוצרים שלא שומשו למטרתם המיועדת.

מערכת גלובלית מקיפה למדידה וניהול של גזי חממה מפעילויות במגזר הפרטי והציבורי, שרשראות ערך ופעילויות הפחתה. הפרוטוקול הוא הכלי החשבונאי המקובל ביותר למדידת כמות פליטות גזי חממה, ומאפשר לארגון לרכז את כל הפליטות שלו לתוך דו"ח אחד. בין היתר מספק הארגון הדרכות אונליין בנוגע לכלים ולמדדים שהוא מציע.

ארגון עצמאי ללא כוונת רווח שמטרתו לחקור את השלכות שינויי האקלים ומשמעותיהן לחברות הציבוריות הגדולות בעולם, ולהנחות משקיעים בהתאם. הארגון מתפעל מערכת דיווח פחמן עבור משקיעים, תאגידים, ערים, איזורים ומדינות, כדי שיוכלו לנהל את השפעותיהם הסביבתיות, ע"י סיוע בשכנוע המדינות ברחבי העולם למדוד, לנהל, לדווח ובסופו של דבר להפחית את פליטות גזי החממה שלהם. בנוסף מנהל CDP מדדים נוספים בנושא ניהול מים וייעור.

הסכם האקלים הראשון מ-1997 הושג בקיוטו שביפן. ההסכם חילק את מדינות העולם למדינות מפותחות שעליהן חלה חובת הפחתת פליטת גזי חממה ולמדינות בלתי מפותחות ובהן ישראל שעליהן לא הוטלו חובות כלשהן. ההסכם לא מנע את המשך ההתחממות העולמית. ישראל חתמה על פרוטוקול קיוטו בשנת 1998 ואשררה אותו בשנת 2004.

קומפוסט (בעברית תקניתי דְּשוֹנֶת) הוא דשן עשיר, שנוצר כתוצאה מהתפרקות של זבל אורגני, ומשמש לטיוב קרקע ולדישון גידולים חקלאיים. תהליך הקומפוסטציה (הדשנה), או ייצור הקומפוסט, דורש תנאים מבוקרים לפירוק אירובי (בנוכחות אוויר) של חומרים אורגניים ע"י חרקים וחיידקים בחמצון ביולוגי, כדי לייצר תכונות רצויות לדשן לצרכים חקלאיים, הנבדלות מריקבון שנוצר באופן טבעי. קומפוסט מוכן שוקל כ-50% מהמשקל ההתחלתי של הפסולת ממנה יוצר.

התייחסות לפעילות המפחיתה גזי חממה במקום אחד כמפצה על פליטות גזי חממה כתוצאה מפעילות אנושית או תעשייתית במקום אחר, ומקוזזת לעומתה. כך התועלת האקלימית בפעילות להפחתת פליטות מועברת כביכול מישות אחת לאחרת, והפחתת הפליטות יכולה להיחשב לצורך יעדי הפחתה של הישות הרוכשת את הקיזוז. בשל אופיו של אפקט החממה, אין משמעות למקום בו בוצעו הפליטות, כך שמבחינת שינוי האקלים יכול ארגון במקום אחד להתקזז עם פליטות שבוצעו גם בצד השני של העולם. כך שהפחתת הפליטות עשויה להיות משתלמת יותר לחברה בבחינת עלות-תועלת באמצעות קיזוז פחמן.

ניתן לרכוש קרדיט לקיזוז פחמן המאושר ע"י ממשלות או גופים עצמאיים, דרך שוק לאומי או בינלאומי המגדיר מראש מכסות לפליטות למדינות וחברות, במנגנון המוגדר באמנת האקלים של האו"ם. במקביל מתקיים סחר בפליטות גם בשווקים וולונטריים. חישוב הקיזוז נעשה במונחים שווי ערך לפחמן דו חמצני (CO2 equivalent | CO2e, ראו פליטות פחמן).

קיימות היא האפשרות או היכולת שתהליך או מצב ימשיכו להתקיים לאורך זמן. המינוח ניתן לשימוש בנוגע לארגון, מוסד, טכנולוגיה או מערכת טבעית. בהקשר למשבר הסביבתי, נהוג להשתמש במינוח קיימות לתאר ראייה כוללת של הפוטנציאל לשמור על שרידות מערכות טבעיות-ביולוגיות ואנושיות, תוך התייחסות למימדים סביבתיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, בדגש על קשרי הגומלין ביניהם.

הקיום האנושי נשען על מערכות טבעיות. שימוש בני האדם במערכות הטבעיות, כולל ניצול משאבים מתכלים, יצירת זיהום ועוד, בעיקר מאז המהפכה התעשייתית, משבשים את פעילות מערכות אלה ומסכנים את משאבי הטבע ושירותי הטבע המסופקים ע"י מערכות אקולוגיות, ומסכנים את קיום הסביבה הטבעית, הכלכלה והחברה האנושית. לפיכך, ניכר כי לקיימות יש השלכות נרחבות ועמוקות על האדם והחברה, עם היבטים הנוגעים בכל תחומי החיים: ילודה, בריאות, מזון, אנרגיה, חינוך, דיור, תחבורה, תעשייה, בנייה ותכנון עירוני, חקלאות, לבוש ואופנה, משפט ועוד.

לפעילות תעשייתית יש השפעה משמעותית בקנה מידה נרחב על מערכות טבעיות, כלכליות וחברתיות, ולכן יש משמעות יתרה לניתוח קיימות בתעשייה והפחתת ההשפעות השליליות שלה בראיית קיימות.

ראייה צרה של אנשים, גופים וחברות בנושאים סביבתיים. כאשר התפיסה שהכל קשור לפליטות פחמן דו חמצני וזה הנושא היחיד שיש לטפל בו, כשלמעשה האספקט הסביבתי רחב הרבה יותר וכולל התייחסות לפסולות, חומ"ג, מים, אנרגיה ומגוון ביולוגי. 

רשת חשמל ארצית המורכבת ממספר אתרי ייצור מבוזרים, צרכנים המשמשים גם כספקים המייצרים חשמל ומערכת קווי המתח שמוליכים חשמל בתצורה דו כיוונית.  זאת לעומת רשת החשמל המסורתית הנעה בכיוון אחד ומורכבת מיצרני חשמל מועטים.

הפעילות האנושית, מאז המאה ה-19 והמהפכה התעשייתית, אחראית לפליטות מוגברות של גזי חממה לאטמוספירה, בעיקר בתהליך שריפת דלקים פוסיליים (פחם, נפט וגז). גזים אלה מצטברים באטמוספירה וגורמים לה לשמש כמעין חממה: חלק מהחום מקרינת השמש 'נכלא' ולא מתפוגג בחלל, ואטמוספירת כדור הארץ מתחממת. התחממות זו אינה לינארית, והיא גורמת לשינויים ארוכי טווח בדפוסי מזג האוויר, כולל עלייה הן בתדירות והן בעצמה של אירועי מזג אוויר קיצוניים.

שינויים אלה משבשים מערכות ביולוגיות על כדור הארץ ומפרים את האיזון של הטבע, עד כדי איום על המגוון הביולוגי ועל עתיד האנושות.

הסכם פריז:
אמנת המסגרת של האו"ם בדבר שינוי אקלים (United Nations Framework Convention on Climate Change | UNFCCC) מקיימת מערך דיונים בינלאומי ואחראית להסכמים עולמיים שמטרתם להילחם בהשפעה האנושית המסוכנת על המערכת האקלימית, בין היתר באמצעות ייצוב ריכוז גזי החממה באטמוספירה, וגם לקדם את החוסן האקלימי שיאפשר למדינות העולם להתמודד עם התוצאות ההרסניות של אירועי מזג אוויר חמורים.

מדי שנה מתקיימת ועידה בינלאומית של המדינות החברות ב-UNFCCC. בוועידה שהתקיימה בפריז בשנת 2015, נחתם הסכם שמטרתו להפחית את פליטות גזי החממה, בשאיפה להגביל את ההתחממות הגלובלית בהשוואה לתקופה הטרום-תעשייתית בעלייה של פחות מ-2 מעלות צלזיוס עד שנת 2050. ההסכם עוסק בהיבטים של מיטיגציה (הפחתת פליטות), אדפטציה (היערכות לשינויי האקלים) ומימון; הוא נכנס לתוקף שנה אחרי החתימה עליו, בשנת 2016, ואישררו אותו 195 מדינות.

ההסכם אינו כולל מנגנונים או סנקציות להבטחת אכיפתו. בשנת 2018 הודיע האיחוד האירופי שהוא מתנה את הסכמי הסחר שלו במדינות שחתמו על ההסכם ומיישמות אותו.

מדינת ישראל לקחה על עצמה, במסגרת הסכם פריז, יעד להפחתת פליטת גזי חממה לנפש של 7.7 CO2te )שווה ערך ל-7.7 טון של פחמן דו-חמצני) עד שנת 2030 (לעומת 10 טון לנפש בתרחיש "עסקים כרגיל"). בנוסך נקבעו יעדים של 17% התייעלות אנרגטית, 17% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות והפחתה של 20% מנסועה ברכב פרטי. התועלת למשק הוערכה ביותר מ-100 מיליארד ₪.

אוסף הטכנולוגיות אשר מייצרות חשמל לרשת. בישראל למשל התמהיל מורכב, בין השאר מייצור חשמל מאנרגיה סולארית, רוח, גז טבעי ועוד.

MFCA מכמת זרמים ומלאי של החומרים בתהליכים או בקווי ייצור, הן ביחידות פיזיות של משקל (ק"ג או טון) והן ביחידות מוניטריות-כספיות, המבוססות על עלויות הייצור שנגרמו. ניתוח הכמויות חושף עלויות נסתרות של חוסר-יעילות ופחתים בייצור, ומבסס מערכת מידע למעקב וניטור עלויות של תפוקות שלא באות לידי ביטוי במוצרים הסופיים ועלויות סביבתיות אחרות. כך חברות יכולות לזהות את התחומים והתהליכים להתייחס אליהם ולמצוא הזדמנויות לשיפור, התייעלות וחיסכון, לשפר את הפרודוקטיביות ולהפחית צריכה יחסית של משאבים.

למידע נוסף ראו את המדריך ל-MFCA שפורסם ע"י המרכז להתייעלות במשאבים.

מערכת מעקב המאפשרת לעקוב אחר החשמל שנרכש ממקום הייצור שלו ועד למקום הצריכה. במערכת מוזן כל המידע אודות הפריט המתועד: מיקום אתר הייצור, סוג האנרגיה, תאריך הפעלה, ההספק המותקן, נפח החשמל שהופק ועוד. כל אלו מאפיינים עובדתיים שניתן לעקוב אחריהם באמצעות מערכת ה- I-REC. התעודה מכילה את שם הספק, שם הצרכן וכמות החשמל הנרכש במגה וואט.

על פי התקנות, שנכנסו לתוקף ב-2021, נדרשים מנהלי נכסים, קרנות השקעה ויועצים פיננסיים להציג דיווחים באתרי האינטרנט שלהם בדבר המאפיינים הסביבתיים או החברתיים במוצרים הפיננסיים שלהם, ולפרט כיצד הם משלבים סיכוני קיימות במדיניות ההשקעה שלהם. בין היתר הם נדרשים להציג את ההתחשבות בסיכוני קיימות בתהליך בחירת המוצרים הפיננסיים שהם מציגים למשקיעים, ופירוט בדו"חות השנתיים כיצד מוצרים פיננסיים בעלי מאפיינים סביבתיים או חברתיים מבטאים בפועל עמידה ביעדי ESG.

סיוע שמדינות מפותחות מעבירות למדינות מתפתחות בצורה של ערבויות, הלוואות ומענקים כדי לאפשר להן להתמודד עם משבר האקלים. בהסכם פריז נקבע להגדיל מימון זה עד ל-100 מיליארד $ בשנה החל משנת 2020 – יעד שלא הושג במלואו. ישנו לחץ בין-לאומי חזק להגדיל את מימון האקלים. המימון עובר ישירות או דרך קרנות וגופים ייעודיים בין-לאומיים ושל האו"ם.